דוגמה שנייה

דוגמה מתוך ספר
המתעד את סיפור חייהם של זוג ניצולי שואה

הטקסט המקורי כפי שנרשם מפי המרואיינת על ידי בתה
"במשפחה שלנו היינו שישה ילדים: חמש בנות ובן אחד. אני הייתי השלישית.
אחיותי הגדולות היו: ציפורה = פייגי, ואחר כך יהודית, אחר כך אני – שרה, ואחרי אחותי דבורי, אחריה אחותי רייזי ובן הזקונים היה מנחם דוב. היו הבדלים של עד שנתיים מאחות אחת לשנייה. כאשר האחות הגדולה פייגי הייתה בת 20, ברל דוב, האח הקטן היה בן 11 (זה היה כאשר לקחו אותנו לאושוויץ).
בקיץ היינו תמיד נוסעים כל המשפחה לחופש לעיירה יפה בין ההרים, עם נחל ועם הרבה טבע. היינו יוצאים לטייל בוַולי וינוֹלוּי = נחל היין. אלה היו מים מינרלים וגם היו אמבטיות בריאות. היו שם ביתני עץ ובחוף עמד תנור גדול לבישול שהיה בשימוש לכל הביתנים.
אנו היינו עם ההורים באחד הביתנים ומסביב היו עוד משפחות עם ילדות והאווירה הייתה כיפית. האווירה הייתה של חופש".

הטקסט לאחר עריכה, כפי שהודפס בספר
(קטע זה הוא הקטע הפותח של הספר, וניתן לראות שנוספו בו פרטים בעקבות הראיונות. חלק מן הפרטים הם פרי דמיונה של העורכת והכותבת של הספר, ונוספו ברשותה של המרואיינת לאחר שנכונותם נבדקה איתה, וזאת כדי להפוך את הטקסט לקריא, זורם ומושך יותר.
המטרה המרכזית הייתה להכניס את גיבורי הסיפור – בני משפחתה של המרואיינת ואותה עצמה לתוך תמונה ציורית של היציאה השנתית לחופש, במקום למנות את שמותיהם ברשימה סתמית).

חופשות הקיץ
"שקשוק אופני העץ של העגלה דמה באוזני למנגינה ערבה. סוף-סוף הסתיימה עוד שנת לימודים ארוכה, ואנו בדרכנו לחופשת הקיץ השנתית שלנו. נסענו יחד, כל בני המשפחה. אחותי הגדולה פייגי-ציפורה ואחותי השנייה יהודית פסעו לצד העגלה, ואני ושתי אחיותי הקטנות, דבורי ורייזי, הלכנו בצידה השני. אחינו הקטן, דב מרדכי (בֶּרי), ישב על העגלה בסמוך לאמי בתיה ואחז בידה. בֶּרי היה בן הטיפוחים של כולנו. הוא נולד אחרי חמש בנות, ומובן שקיבל מנה גדושה של תשומת לב ופינוק. אני הייתי האחות השלישית מבין החמש. כשנתיים הפרידו בין אחות לאחות, וכאשר בֶּרי נולד, אחותנו הגדולה פייגי כבר הייתה בת תשע. אבא זליג משה לא הצטרף אלינו לנסיעה. הוא היה מגיע בכל שבוע לקראת שבת, מפני שהיה צריך להמשיך לעבוד בחנות שלנו בעיירה.
היה לי נעים להיות האחות האמצעית. לא היו לי מחויבויות כמו לאחיותי הבוגרות – לעזור להורים, לסייע בעבודות הבית ולטפל באחים הקטנים, ומצד שני, הרשו לי לעשות דברים שלאחי הקטנים אסור היה עדיין לעשות.
העגלה הייתה עמוסה. שבועות לפני שהגיע היום המיוחל, אמא ואחיותי הגדולות החלו להכין יחד עם המבשלת תבשילים שהיינו אמורים לקחת איתנו לנופש. כיוון שלא היו אז מקררים, היו אלה מאכלים ודברי מאפה עמידים, שניתן היה לשומרם זמן רב מבלי שיתקלקלו. לקראת הנסיעה ארזנו את כל הצידה שהכנו מראש, יחד עם בגדים, כלי אוכל וכלי מיטה. יחד איתנו נסעו עוד קרובי משפחה: סבא משה שטיין, אביה של אמא, וגם חלק מאחיה ואחיותיה וילדיהם. המבוגרים ישבו על העגלות והצעירים פסעו כמונו לצידן. העגלונים היו מאיצים בסוסים, וכך התקדמנו בדרכנו אל מקום הנופש ששכן בהרים שהקיפו את העיירה שלנו.
למקום הנופש קראו "וָאלי וינוּלוּי" – עמק היין. היו בו מעיינות מים מינראליים ואמבטיות בריאות. הורינו וכל יתר המבוגרים אהבו לרחוץ באמבטיות אלה. זו הייתה למעשה הסיבה שחזרנו לשם מדי שנה. במשך כל חודשי השנה היינו מחכים בכיליון עיניים לחופשת הקיץ. בשיחות עם אחיותי היינו מעלות זיכרונות מהחופשות הקודמות ומדמיינות מה נעשה בחופשה הקרֵבה והולכת.

לאחר כשעה של הליכה ונסיעה איטית בעגלות ולצידן הגענו לביתני העץ ששכרנו והתחלנו לפרוק את החבילות שהבאנו. הכרנו היטב את המקום מחופשותינו הקודמות, הרגשנו שם ממש כמו בבית. ברחבה גדולה במרכז מקום הנופש שלנו עמד תנור מרכזי גדול, ולידו היו עוד כמה תנורי אפייה ובישול שהוסקו בגזרי עצים. כל מי שהתגורר בביתני הנופש היה רשאי להשתמש בתנורים. הנשים היו מבשלות בעזרת בנותיהן הגדולות, מחליפות חוויות ומספרות מה התחדש במהלך השנה, מאז נפגשו לאחרונה.
את הבשר ושאר מוצרי המזון הטריים היו הנשים מזמינות מדי שבוע והעגלון, שהיה נוסע עם עגלתו הלוך ושוב מן העיירה למקום הנופש, היה מביא לנו את המוצרים שהזמנו. אנו, הילדים הקטנים יותר, יצאנו לשוטט ולשחק בין עצי האורן. אהבנו לטפס על הסלעים ועל ההרים יחד עם בני דודינו ועם ילדים נוספים בני גילנו שהכרנו מהחופשות הקודמות".