גמד הצנזורה

"המשפט הזה שגרתי, וזה טיפשי, וההוא לא משקף בדיוק מה שאני רוצה לומר"...
מכירים את הגמד המעצבן הזה שיושב בתוכנו, ובמקום להיות אסיר תודה על הדיור המוגן שהוא מקבל אצלנו בחינם, הוא מציק לנו בלי הרף?! ובכן, אני מציעה לכסות את פיו אחת ולתמיד, כדי שיבין שאנחנו לא מתכוונים להקשיב לו יותר.
 
בכתיבה, עדיף שניתן לאסוציאציות החופשיות שלנו לרוץ לפנינו, הלוא תמיד אפשר למחוק אותן מאוחר יותר, לערוך ולתקן, אך אם נעשה את העריכה הראשונית עוד לפני שנכתוב מילה אחת על הנייר או על צג המחשב – נאבד את שטף המחשבה, ויותר מכך – את היצירתיות ואת הקול הפנימי המיוחד לנו.
 
אז איך עושים את זה? למשל, עכשיו, אני רוצה לכתוב את המאמר הזה. אין לי מושג איך להתחיל וברור לי שהתוצר הסופי יהיה שונה ממה שאני משרבטת כרגע על מקלדת המחשב. אבל הדבר אינו מרתיע אותי. אני כותבת כל, אבל כל מה שעולה בדעתי, ויודעת שהדברים יסתדרו אחר-כך.
המעניין ביותר בתהליך הזה הוא, שאחרי שכותבים ללא כל צנזורה שרבוטי מילים ואפילו שטויות, מגיעים הדברים החשובים והטובים ביותר שיש לנו לומר, ואלמלא סילקנו את החששות ואת הביקורת הפנימית הם כלל לא היו רואים אור!!
זה דומה למים הזורמים כשפותחים את הברז לאחר חיבור הצינור מחדש. הם מקרטעים, גונחים ויוצאים בזרמים קטועים ויש בהם הרבה חלודה וחול, אבל אם לא ניתן להם לצאת – לא נזכה לקבל את המים הזכים (יחסית...) שייצאו מן הברז בעקבותיהם.
 
זו הרגשה כייפית ומשחררת, כמעט הייתי אומרת "ממזרית", לכתוב כל מה שרוצים, זוהי שיחה אישית ואינטימית בינינו לבין עצמנו. איש אינו אמור לראות זאת, וזוהי אחת הדרכים הקלות והחשובות ביותר להיזכר מי אנחנו ומה אנחנו רוצים לומר. שטף הכתיבה מקל עלינו, משחרר לחצים וכעסים, ומותיר אותנו מפויסים ורגועים יותר.
כאשר היינו קטנים (ובעיקר קטנות) כתבנו יומנים אישיים, אבל תמיד הציץ מעבר לכתפנו הגמד המפורסם, ולחש – "מישהו עלול לקרוא מה שאתם כותבים, אז אל תשמיצו את אמא, ואל תאמרו מה אתם חושבים על החברה 'הטובה', היזהרו!!", וכך קטל את כל הספונטניות שלנו בכתיבה, ויחד איתה את כל ההנאה.
אני יכולה לשתף אתכם שכאשר הקמתי את ההוצאה לאור שלי, התלבטתי איך לקרוא לה, אבל לא התלבטתי באיזו דרך לחפש את השם. לקחתי דף ועט, והתחלתי לכתוב כל מה שעלה בדעתי. העליתי על הכתב עוד ועוד רעיונות, והגמד הקטן לא הפסיק לזעוק – "השם הזה לא מספיק מיוחד", "זה משעמם", "זה לא קליט"... נתתי לו לומר את דברו מבלי להקשיב לו אך גם מבלי לעצור את הכתיבה, ופתאום יצא לי – "עת לעט". אמרתי לעצמי – רגע, כאן יש משהו מעניין.
אני בטוחה לחלוטין שלא הייתי מגיעה לשם הזה אלמלא אפשרתי לכל המלל הראשוני לצאת. גיליתי, שגם כאשר מחפשים שֵם או משפט קצר וממצה, אפשר לפעול בדרך זו, העוקפת את הצנזורה הפנימית.
 
אני מזמינה את כולכם להתנסות! רצוי למצוא פינה שקטה ורגע של שקט, אפשר גם בטבע עם מחברת ועט ביד, והעיקר – להתמסר לכתיבה. לכתוב כל מה שמעיק ומטריד ללא מעצור וללא חשש מ"מה יגידו". זה שלכם ובשבילכם.
ואת הגמד המעצבן – שלחו בינתיים שיעשה משהו מועיל, אולי לרחוץ כלים או לתקן את התקר בגלגל.