 קוצו של יוד - עריכה לשוניתמאת נאוה לנצט-כרמל
כולנו יודעים שאפילו סימן פיסוק קטן יכול לשנות לחלוטין את משמעות המשפט. מילה כמו "למה?" הנכתבת עם סימן שאלה תמים בעקבותיה, צופנת בחובה שאלה פשוטה המצפה לתשובה. לעומת זאת, אם נוסיף סימן קריאה אחרי אותה מילה, נקבל שאלת תרעומת "למה?!", וכאן כבר חבויים במילה תמיהה ואפילו כעס.
ומה עם הפסיקים? לפעמים הוספתם או גריעתם יכולה להיות הרת גורל - אם נאמר "לך ימינה, לא, שמאלה" הבענו אמירה מהססת. בתחילה רצינו להפנות את האדם שמולנו ימינה ואז התחרטנו ואמרנו לו: "לא, אל תלך ימינה, בעצם עדיף שתלך שמאלה". לעומת זאת, אם הפסיק הקטן שאחרי המילה "לא" ייעלם, והמשפט יהיה: "לך ימינה, לא שמאלה!" המשמעות תתהפך והאמירה תקבל טון של ציווי מוחלט – "אדוני היקר, אתה צריך ללכת לצד ימין, בשום אופן אל תלך לצד שמאל, כי שם אורבת לך סכנה".
זה באשר לסימני הפיסוק היכולים לשנות את משמעות המסר שלנו, ומה בדבר מילים שלמות? ניקח לדוגמה את המשפט: "הילדים עמדו בקרן הרחוב" ונוסיף לו את המילה הקצרה "רק". השאלה היא היכן בדיוק נשים אותה.
שימו לב: "רק הילדים עמדו בקרן הרחוב", משמעותו - רק הילדים ולא הגברים, הנשים או הכלבים עמדו בקרן הרחוב; לעומת זאת אם נזיז את המילה "רק" למקום אחר במשפט ונאמר – "הילדים רק עמדו בקרן הרחוב" משמעות המשפט משתנה, ועכשיו היא - הילדים רק עמדו שם, ולא ישבו או שוחחו ביניהם; ואילו אם נהדוף את המילה לקראת סוף המשפט, נקבל: "הילדים עמדו רק בקרן הרחוב", כלומר, הם עמדו רק שם ולא במקום אחר.
אני, כעורכת, צריכה לשקול לא רק את מיקומה של כל מילה, כדי לשמור על המשמעות המדויקת שאליה אני מתכוונת, אלא גם את בחירת המילים המדויקות.
למשל, האם עדיף לכתוב – "האיש הֵבין" או "האיש ירד לסוף דעתו", האם – "היו בעיר שלנו אלפיים תושבים" או – "העיר שלנו מנתה אלפיים תושבים", לכל מילה יש טעם וריח קצת שונים ושובל של אסוציאציות משתרך בעקבותיה. לאחדות יש טעם של פעם, ולאחרות טעם מעודכן והיי-טֵקי יותר.
השפות משפיעות במידה רבה זו על זו. למשל, מי שהיום לא יאמר – "בסופו של יום", ביטוי הלקוח ישירות מאנגלית, במקום "בסופו של דבר" הישן והטוב, לא יוכל לסיים ראיון טלוויזיוני ולהיחשב עדכני ובר-סמכא, ולעומת זאת מי שיאמר "לגמור" במקום "לסיים", ייחשב לגס רוח, למרות שעד לפני שנים מועטות המילה הרווחת יותר הייתה "לגמור", ולאיש לא היו אסוציאציות מיניות לגביה. הזכרנו לפני שנייה את הביטוי –"למרות ש", אבל אולי עדיף – "אם כי", מה מצלצל יפה יותר? מה מתאים יותר למשפט?
יש הרבה מילים כאלה, חמקמקות, דומות, כמו אחיות, חלקן אחיות תאומות וחלקן אחיות חורגות, למשל – "בגלל ש", היא אחות של "מפני ש" ו"מכיוון ש", ויש להן משפחה גדולה ומבורכת – "הודות ל", "בזכות", "עקב", "מאחר ש", "מפאת", "בשל", "משום ש", "יען כי", "על שום", "הואיל ו", ו – "היות ו", ואיך אפשר לבחור?! זה כמעט כמו לעמוד בלב לבה של חנות צעצועים, ולנסות לבחור את הצעצוע היפה, המבריק והצבעוני ביותר. אולי הבובה? אולי המכונית או הכדור? אבל צריך לבחור בכל פעם רק צעצוע אחד!
אני יכולה לדמיין את הביטויים הדומים האלה יושבים להם יחד במעגל באיזשהו חדר במוח שלי, ומצביעים כמו תלמידים חרוצים בכיתה, הרוצים מאוד שהמורָה תיתן להם רשות דיבור. לפעמים אני בוחרת באחד ולפעמים באחר, בעיקר לפי האינטואיציה והידע שלי, אך אם אחד מהם נבחר כבר באחד המשפטים הקודמים, אני מודיעה לו שיתאזר בסבלנות ויחכה שוב לתורו, ובינתיים אני מחליטה לעודד את התלמיד הביישן שמצביע שם בצד, ולא מעז לזקוף את זרועו בביטחון כלפי מעלה.
ומה עם הטעם האישי? כאשר אנחנו מאזינים (מאזינים? מקשיבים? שומעים?) לראיון ברדיו או בטלוויזיה עם אישיות כלשהי, תוך זמן קצר אנחנו יכולים להבחין שאותו אדם אימץ לעצמו מילים מסוימות, שהוא חוזר עליהן שוב ושוב, והן בדרך כלל מאפשרות לו לקחת פסק זמן למחשבה, לפני שישיב לשאלה. לפעמים זו המילה "בעצם", שאיתה הוא מסיים ומתחיל כל משפט, ולפעמים הביטויים – "זאת אומרת" או "לעניות לדעתי", שלא לדבר על – "אני לא הפרעתי לך לדבר, עכשיו אל תפריע לי"... המשפט החשוב ביותר שלומדים בבית הספר לפוליטיקאים. המילים שאנחנו אוהבים ומשתמשים בהן בשכיחות גבוהה, הופכות לחלק בלתי נפרד מן השפה האישית שלנו.
אני, למשל שמתי לב שכשמספרים לי משהו מעניין, אני מגיבה ב – "באמת?" או ב- "איזה קטע", וקשה, קשה מאוד להשתחרר מן הסַפחות האלה שנדבקות אלינו והופכות לחלק מזהותנו.
אם אני צריכה לערוך ולכתוב סיפור חיים ביוגרפי, אני מנסה לתהות על קנקנו המילולי של האדם שאותו אני מראיינת. ובמקרה שהוא מבקש לשמור על שפה הקרובה לשפתו האותנטית, אני עושה הכול כדי לשמר אותה, כמובן תוך שמירה על כללי השפה התקנית. לעומת זאת, אם אותו אדם אינו מביע רצון מפורש לשמור על שפתו, אלא, אדרבא, הוא מעוניין שאעלה את רמת השפה – אז אני חוגגת, כי אני יכולה לכתוב כאוות נפשי, להחליף את "אני לא" ב- "אינני" ומפעם לפעם לשבץ במקום "אני חושב" את - "אני משער" או "אני סבור" ובמקום "הייתי שם והייתי כאן" החוזרים שוב ושוב ושוב, לכתוב מדי פעם גם – "שהיתי".
העריכה היא חלק משמעותי ביותר מעבודתי, אם במהלך עריכת ספרים, או בזמן עריכת טקסטים לדפים פרסומיים. רציתי לאפשר לכם היום הצצה קלה אל מאחורי הקלעים. |
