 סיפור אישי
הדלת נפתחה אל חדר מגורים בבית דירות בכפר-סבא. ספות עור כהות, ועל המזנון – תמונות של הנכדים. לחצתי את ידו המושטת של שאול, גבר בן למעלה מ-70, שהזמין אותי לביתו, "כדי לכתוב סיפור חיים מרגש", כך אמר לי בטלפון. ללא הקדמות ארוכות יצאנו יחד למסע במנהרת הזמן אל עברו של שאול. שום דבר לא הכין אותי למה שציפה לי במחיצתו.
שמעתי סיפור אישי של ילד ששנות ילדותו נגזלו ממנו, שהתבגר טרם זמנו ושהדברים שנאלץ לראות העיקו על לבו כסלע כבד כל חייו. שאול העלה בפני סיפור אישי של שבר, מלחמה ויתמות שראו עיניו התמימות של ילד ניצול שואה, הזוכרות הכול אך אינן מבינות עד הסוף.
במשך השבועות שעברו מן הפגישה הראשונה, ישבנו יחד, אני הקלטתי סיפור חיים רגיש ואנושי, והוא סיפר וסיפר בשטף, כביכול כדי להשתחרר מן המטען המעיק הזה.
הילד החבוי בתוכו בכה כמעט לאורך כל דבריו, ואני בכיתי איתו. בכינו על העולם המנוכר והאכזרי שאיפשֵר למציאות כזאת להתקיים.
ימי ב' בשבוע היו הימים של שאול.
ובכל שבוע, בימי ד' הייתי עולה על הרכבת לרחובות, ושם הקלטתי סיפור אישי של זוג אנשים שמזלם שיחק להם והם לא נקלעו לעין הסערה. הבעל, מיכאל עלה מגרמניה לפני שהחל שם הגיהינום, והאישה, צילה ילידת ירושלים, עברה את מאורעות 36 ואת המצור, אך משפחתה לא נפגעה.
כתיבת ביוגרפיה מסוג זה קלה וזורמת ואינה שואבת ממני, ככותבת ומוציאה לאור של ספרי זכרונות, את כוחות הנפש.
המעבר הזה בכל שבוע מימי ב' לימי ד' לא היה קל עבורי. הכניסה מדי יום לעולמו השונה לחלוטין של אדם אחר היא, למעשה תמצית עבודתי בנושא תיעוד סיפורי חיים.
עבודה של הקשבה, של קריאה בין השורות, של אמפתיה עם המרואיינים, של מעורבות בחייהם, ובסופו של דבר של ניסיון לתרגם סיפור אישי של כל אדם למוצר מוגמר – ספר זכרונות, הכולל את האני מאמין שלו וכולל תיעוד של כל פרקי חייו.
כתיבת ביוגרפיה מאפשרת למספר מעין סגירת מעגל, ומעניקה לו סיפוק על ההזדמנות להעביר את ערכיו ואת המורשת שלו לדורות הבאים.
|
