ספר זכרונות אישי

דוגמה מתוך ספר זכרונות אישי
הטקסט המקורי כפי שהוקלט מפי המרואיין
[...]"לפני עלייתנו ארצה נחנך במינכן גשר גדול על הנהר, והיטלר חנך אותו. אנחנו גרנו בפינת הרחוב הזה ונדרשנו לאפשר לאנשים רבים ככל האפשר לעלות לביתנו ולצפות בטקס מן המרפסות והחלונות שלנו ולהריע. 
קרה פעם שזרקו עלי אבן בדרך לבית-ספר האנטישמים. קרה שבימי ראשון כשיצאנו לטיולים עם ההורים וראינו שלטים בבתי קפה שעליהם היה כתוב: "יהודים אינם רצויים פה". אלה דוגמאות המבהירות חלק מן הסיבות שבגללן הורי החליטו לעלות ארצה. אין תנועה בעולם שאיננה דחיפה או משיכה או שניהם. פה הייתה דחיפה וגם משיכה בגלל הציונות.
אח ואחות של אבי עלו כבר לארץ בשנת 33-32, כלומר חלק מן המשפחה כבר היה בארץ. זה הקל על ההחלטה לעלות, הגם שההורים של אבא ממינכן ואבי, כבר עלו ארצה ב-1935, וגם אח של אמא עלה לארץ קודם והוא גר בת"א בשנת 33-32. הוריה של אמא לא עלו לארץ. סבי, נפטר בווינה בשנת 36, חצי שנה אחרי שעלינו ארצה.
ב-8.1.36 עזבנו אמי, אחי אחותי ואני את מינכן, ונסענו ברכבת לווינה, כדי להיפרד מהסבא והסבתא מצד אמי, (הסבא היה רב ראשי בווינה), בדרכנו ארצה. הגענו ארצה באונייה גלילאו,  ולמחרת הוכנסתי לבית-הספר.
הנאציזם החל בשנת 1933, ומינכן הייתה עיר שהנאציזם התפתח בה בצורה מאוד ברורה. היטלר היה אז פעיל כצַבע במינכן, ונפגש עם אבי במספרה (...) הם גרו כמה בתים זה ליד זה.
יחד עם זה לא סבלנו מאנטישמיות בצורה ברורה. לאבי, כל קופות החולים היו מיוצגות במרפאה שלו, הוא היה רופא שיניים, מנתח פה ולסת, קיבל הפניות מכל קופות החולים, למרות שהיה יהודי. לפניו, אביו היה רופא, מנתח וגינקולוג. כאשר עלינו ארצה, נסענו ברכבת מווינה, ומשם לטרייסטה ובאונייה. יחד אתנו נסע האח הצעיר של אמי, שנפטר אח"כ בלונדון, הוא קיבל על עצמו לנסוע יחד אתנו לעזור לאמי. הוא רצה לעזור לאמי, כי ידע שאבי כבר היה בארץ, ולאמי עם שלושה ילדים בגיל 8, 6 ו-4 יהיה די קשה. אבי העלה קודם את הוריו, ואז דאג להקמת המרפאה שלו ולשכירת דירה בשבילנו, ברחוב עזה בי-ם. הוא היה שם כחודשיים לפנינו.
הורי העלו את הסבא והסבתא באוגוסט 35, חזרו, חיסלו את משק הבית והמרפאה ובדצמבר אבי נסע לכאן, ובינואר אנחנו נסענו לווינה בדרכנו לכאן".
אותו קטע לאחר עריכה
(חלק מן העריכה מתבטא בשינוי סדר העובדות שהובאו בראיון או בצירופן יחד)
ההכנות לעלייה ארצה 
"למרות שמינכן הייתה עיר שהנאציזם התפתח בה החל משנת 1933, לא סבלנו מאנטישמיות בצורה משמעותית. אבי המשיך לקבל הפניות של פציינטים  מכל קופות החולים, על אף היותו יהודי.
עם זאת זכורים לי שני מקרים של גילויי אנטישמיות. בדרך לבית-הספר הושלכה לעברי פעם אבן, וכאשר יצאנו בימי ראשון לטייל עם הורי, הבחנו בשלטים על בתי הקפה שהכריזו – "יהודים אינם רצויים פה". דוגמאות אלה מבהירות חלק מן הסיבות שבגללן החליטו הורי לעלות ארצה בהקדם. אך מאחר שאין תנועה בעולם שאיננה נולדת מתוך דחיפה, משיכה או שניהם גם יחד, לדחיפה, כלומר לרצון לעזוב את גרמניה בשל גילויי האנטישמיות המתעצמים, נוספה גם 'משיכה' אידיאולוגית של תנועת הציונות.
נסיבות נוספות שהקלו על ההחלטה לעלות ארצה היו עלייתם המוקדמת של חלק מבני המשפחה. אחיו ואחותו של אבי עלו כבר בשנים 33-32, וגם אחיה הבכור של אמי עלה לארץ והתיישב בתל-אביב באותה עת.
באוגוסט 1935 העלו הורי את הורֵי אבי ממינכן לארץ, ואבי גם דאג להקמת המרפאה לסבא ולשכירת דירה בשבילנו, ברחוב עזה בירושלים. אחר-כך חזר למינכן כדי לחסל את משק הבית שלנו ואת המרפאה, ונסע שוב לארץ בדצמבר, 1935. הוא הגיע ארצה כחודשיים לפנינו.
ב-8.1.36 עזבנו אמי, אחי אחותי ואני את מינכן בדרכנו לארץ. תחילה נסענו ברכבת לווינה כדי להיפרד מהורֵי אמי, שלא עלו לארץ, מאחר שסבי, שהיה הרועה הרוחני של קהילת וינה, לא רצה לנטוש את קהילתו.
עם תום הביקור בווינה נסענו ברכבת לטריאסטה ושם הפלגנו על האונייה 'גלילאה'. בזמן הגיענו ארצה היה אבי, כאמור כבר בארץ. אחותי, אחי ואני היינו אז ילדים קטנים בגילאי 8, 6 ו-4,  ואחיה הצעיר של אמא, התלווה אלינו כדי לסייע לנו בזמן הנסיעה [...]".