 1. פתיחת הספר "באין אהבה שַם המוות"
רומן ביוגרפי, על פי סיפור חייו של נפתלי דומוביץ
בחנתי את פניו של הבחור שהתיישב מולי זמן קצר קודם לכן. ישבנו בבית הקפה השכונתי, שהייתי רגיל לשתות בו אחת לשבוע את קפה הבוקר שלי. המלצרית הצעירה, הגר, שכבר הכירה אותי, הייתה מגישה לי אותו בדיוק באופן שאהבתי, ולצידו מאפה טרי שריחו נישא למרחוק.
השולחן הפינתי היה 'השולחן שלי' ובאותה שעה, שעת בוקר מוקדמת, המקום היה כמעט ריק מאדם ואיש לא הפר את שלוותי. לאמיתו של דבר, הייתי שמח אילו מישהו היה חודר את מעגל השקט שנוצר סביבי עם פריסת העיתון היומי שלי מול פני. הבדידות לא נעמה לי. אני איש הפורח בחברתם של אנשים, נהנה להתבדח איתם ולשמוע את צחוקם, ויותר מכול אני אוהב נשים.
והנה, הבוקר זה קרה. זמן קצר לאחר שהתיישבתי בפינתי הקבועה, ביקש את רשותי בחור צעיר ונאה להצטרף אל שולחני. הוא הציג את עצמו כיניב, סטודנט לתואר שני בפסיכולוגיה, הוא חש לדבריו שיש לי סיפור חיים מעניין ולכן הרשה לעצמו לפנות אלי. מבט עיניו הרך עודד אותי לדבר, ואני הופתעתי מכך אף יותר ממנו.
וכך, אני, שהייתי מורגל בשתיקות ארוכות וטעונות, שתיקות שבכל פעם שהייתי מנסה להפר אותן, חששתי פן תפרוץ מתוכי לַבה רותחת ותשרוף אותי ואת כל סובבי, פתחתי את פי והתחלתי לדבר.
"שמי נפתלי," הצגתי את עצמי בהיסוס מה, תוהה אם לתת את אמוני בבחור הזר, "אמור לי בבקשה מה בדיוק אתה חוקר במסגרת הלימודים שלך".
"אני בודק את תהליך ההיזכרות בעבר, העלאת הזיכרונות, ואיזו השפעה יש לכך על חיי האנשים המספרים על חייהם".
"נראה לי שהגעת למקום הנכון, יניב," אמרתי באנחה, "זיכרונות לא חסרים לי..." ואז הוספתי ברוח קלה יותר, "סיפור החיים שלי דומה אולי לסיפורים אחרים ששמעת, אך נראה לי שהוא יסופר מזווית קצת שונה".
"אשמח לשמוע," הוא חייך ונדרך, קשוב כולו.
"הזווית המיוחדת שאני רוצה להתמקד בה," המשכתי, מעודד מהעניין שגילה בדבריי, "היא זו שאינה מסתירה את העובדה שגם בימים האפלים ביותר של מלחמת העולם השנייה היו רגעים של קרבה ואינטימיות בין גברים ונשים".
|
