מתוך - "אם אינך יכול להילחם בַּזמן הצטרף אליו – הרהורים על הזמן האבוד", פורסם בכתב העת "משקפים", בגיליון שהוקדש לנושא הזמן.
"הצלצול השנים עשר בשעון המוזהב שעל קיר הארמון, קרע את סינדרלה מזרועות הנסיך שלה. היא התעוררה מסחרור החושים ושבה בבת אחת אל המציאות האכזרית.
באותה רודנות מכאנית ובלתי אנושית שולט השעון בחיי כולנו. כולנו סינדרלות, החייבות לציית למחוגיו. אמנם אנו יצרנו אותו במו ידינו, אך הגולם קם על יוצרו, ועתה הוא מריץ אותנו קצרי נשימה, ומגדיר את המרחב שבתוכו עלינו לחיות. ואנו, במקום לכעוס על הזמן, שהוא יריב מסוכן ובלתי נראה, מכלים את זעמנו בשעון, נציגו.
השעון צבר במשך אלפי שנות קיומו כוח כה רב, עד כי לעתים נדמה לנו שהוא הוא הקובע את קצב מהלכו של הממד הרביעי, המופשט והחמקמק – הזמן. [...] הרצון לנבא את העתיד מוכר לנו היטב. שליטים כל יכולים ניסו מאז ומעולם לגבור על הגורם היחידי שלא נכנע לסמכותם – הזמן. הם גייסו את חוכמתם של אצטגנינים ויידעונים, שינבאו להם את העתיד לקרות. אולם מעטים הם המקרים שבהם אנשים חיו את הזמן מן הסוף להתחלה, כמו ב"עליסה בארץ המראה" של לואיס קרול.
קרול מנסה לחוות את העתיד, ואילו ולאדימיר נאבוקוב, בספרו 'דבֵּר, זיכרון' מנסה לחוות את מה שקרה בעבר הרחוק. הוא מתאר את תחושה החרדה הקשה שתקפה את גיבורו, כשצפה בסרטים שצולמו שבועות אחדים לפני לידתו. 'ומה שהפחיד יותר מכול היה מראיה של עגלת תינוק שניצבה לה שם, שבֵעת נחת מעצמה [...] אפילו היא הייתה ריקה [...]'
עגלת תינוק זו זעקה בריקנותה את היעדרו של התינוק (הגיבור עצמו) שטרם נולד. כביכול היה זה סוג מסוים של מוות, שבו צפה הגיבור מן העתיד הרחוק"...
