קטעים מספרים שהתפרסמו בהוצאת "עת לעט".
ניתן ללחוץ על התמונה להורדת קובץ וורד עם הקטע

לאימא היה גם מאוד קשה הניתוק מהמשפחה שלה, שאליה הייתה כל כך קשורה. למעשה זאת הייתה הפעם הראשונה בחייה שהיא ניתקה מהם. אך לנו, מראה הטבע בסביבת הבית גרם לאושר רב. כאשר פתחנו את החלון הפונה להר וראינו את הירק, העצים ובעיקר את שדות החרציות שהשתרעו עד ראש ההר – רחב לבנו. אזור זה הפך למקום הבילוי שלנו. שנים רבות נשארה בלבי האהבה לשדות החרציות, והחרצית היא הפרח האהוב עלי.






עבודה שנייה קיבלתי בשנת 1942 במה שנקרא אז "משרד המפקח על המזונות" - Food Control . המשרד שכן ביפו, בתחילה ברחוב יפו ולאחר מכן בשדרות ירושלים. היה שם אולם גדול עם דלפקים. אני ישבתי מאחורי הדלפק "והקליינטים" שלי היו יהודים וערבים שבאו לבקש רישיונות להעברת ירקות מהכפר אל העיר. ה"בוס" היה אנגלי בשם אימסלר והסגן שעמו עבדתי היה מיסטר דאודי, ערבי שהיה כנראה קרוב של משפחת דג'אני המפורסמת. ההחלטות לא היו בסמכותי, שכן הייתי צריכה לציית לחוק שהאנגלים "המציאו": מי שיש לו רכב עם גלגלים צריך רישיון. חוק זה אילץ את בעלי הרכב לבוא בכול בוקר למשרד לעמוד בתור ולקבל את הרישיון ליום אחד בלבד, ואז לחזור למושב או לקיבוץ, להביא את הסחורה ושוב לחזור לשוק הסיטונאי בתל אביב. בתמימות מדהימה חוקקו האנגלים חוק מפלֶה להחריד, כי מי שהייתה לו עגלה עם סוס או חמור, לא היה צריך רישיון.

הבישול של הדודה אלקה היה בעיני אלוהי. היא אפילו הצליחה לשכנע אותי שהיא שמה בצלחת שלי קציצות רגילות שהיא כינתה "קציצות חלב", ואני אכלתי אותן בתיאבון, בזמן שאת הקציצות של אימא שלי לא רציתי להכניס לפי.
הבית היה בן 2 קומות והוא היה גדול ומרווח ויכולנו להתרוצץ להנאתנו ולשחק ככל אשר עלה על לבנו. במרפסת הגדולה היו מלבד השולחן גם כיור גדול לרחיצת כלי הבשר וקרש גדול להכשרת בשר, וכן "ארון אויר" שבו הדלת ושני הקירות היו עשויים רשת. (ארון האוויר שמר על האוכל מאוורר, בימים שבהם עדיין לא היה מקרר ברוב הבתים).

****
קטעים לדוגמה מתוך מאמרים ומחזות, פרי עטה של נאוה כרמל-לנצט:

• מתוך - "אם אינך יכול להילחם בַּזמן הצטרף אליו – הרהורים על הזמן האבוד", פורסם בכתב העת "משקפים", בגיליון שהוקדש לנושא הזמן.
"הצלצול השנים עשר בשעון המוזהב של קיר הארמון, קרע את סינדרלה מזרועות הנסיך שלה. היא התעוררה מסחרור החושים ושבה בבת אחת אל המציאות האכזרית. באותה רודנות מכאנית ובלתי אנושית שולט השעון בחיי כולנו. כולנו סינדרלות, החייבות לציית למחוגיו. אמנם אנו יצרנו אותו במו ידינו, אך הגולם קם על יוצרו, ועתה הוא מריץ אותנו קצרי נשימה, ומגדיר את המרחב שבתוכו עלינו לחיות. ואנו, במקום לכעוס על הזמן, שהוא יריב מסוכן ובלתי נראה, מכלים את זעמנו בשעון, נציגו. השעון צבר במשך אלפי שנות קיומו כוח כה רב, עד כי לעתים נדמה לנו שהוא הוא הקובע את קצב מהלכו של הממד הרביעי, המופשט והחמקמק – הזמן. "...הרצון לנבא את העתיד מוכר לנו היטב. שליטים כל יכולים ניסו מאז ומעולם לגבור על הגורם היחידי שלא נכנע לסמכותם – הזמן. הם גייסו את חוכמתם של אצטגנינים וידעונים, שינבאו להם את העתיד לקרות. אולם מעטים הם המקרים שבהם אנשים חיו את הזמן מן הסוף להתחלה, כמו ב"עליסה בארץ המראה" של לואיס קרול...
"קרול מנסה לחוות את העתיד, ואילו ולאדימיר נאבוקוב, בספרו 'דבֵּר, זיכרון' מנסה לחוות את מה שקרה בעבר הרחוק. הוא מתאר את תחושה החרדה הקשה שתקפה את גיבורו, כשצפה בסרטים שצולמו שבועות אחדים לפני לידתו...'ומה שהפחיד יותר מכול היה מראיה של עגלת תינוק שניצבה לה שם, שבֵעת נחת מעצמה...אפילו היא הייתה ריקה...'עגלת תינוק זו זעקה בריקנותה את היעדרו של התינוק (הגיבור עצמו) שטרם נולד. כביכול היה זה סוג מסוים של מוות, שבו צפה הגיבור מן העתיד הרחוק'..."

• מתוך "מן הבאוהאוס לטרזין", פורסם בכתב העת "משקפים".
המאמר נכתב בעקבות תערוכה בשם זה, שהוצגה במוזיאון לאמנות ב"יד ושם". בתערוכה הוצגו ציורי ילדים שצוירו בגטו טרזין, בהנחיית מורתם, בוגרת אסכולת הבאוהאוס – פרידל דיקר ברנדייס.

..."הילדים הצליחו להינתק במידת מה מן המציאות הקודרת של המחנה, והם שיחקו, למדו וציירו... ואולם בציוריהם, המוצגים בתערוכה, מרחפים החפצים בחלל, הרהיטים מצוירים באלכסון כאילו עוד רגע יתמוטט הכול. כל חלק מציוריהם של הילדים, מצויר מנקודת מבט שונה. ילדים אלה, אשר הקרקע נשמטה מתחת לרגליהם, מנסים לשדר אותות מצוקה בשפת הסימנים. הם מנסים להיאחז במשהו מוצק, ומציירים שוב ושוב את קווי המיתאר של הגדר או את שורת הפנסים העגולים... הם קוטעים בפתאומיות את הדרכים המצוירות, או את פסי הרכבת, בתקווה שלא יישלחו מזרחה, אל האבדון. גם השמש, הנחשבת כ'ארכיטיפ של כוח עליון' מאבדת בציורי הילדים מטרזין את מקומה הקבוע, ולעתים רחוקות היא מחייכת. גם הדמויות אינן מחייכות. הן מביעות תימהון אילם, ומחלקן נמחו הפנים לחלוטין".

• מתוך "תעלומת המילים הנרדפות", מחזה לילדים מאת נאוה לנצט-כרמל, בימוי - נויה לנצט. ההצגה הופקה על ידי טמירה ירדני.
המחזה העוסק בדלות הלשון, וב"היעלמו" של העושר הלשוני, המגולם, בין היתר, באוצר של מילים נרדפות.

שיר השורשים
(בתמונה זו ניצבת על הבמה קבוצה של גזעי עצים שרק שורשיהם נשארו. השורשים פונים בשיר אל הילד, גיבור הסיפור, אשר הגיע לעולם קסום ומסתורי, המלא ביצורים מוזרים, בעקבות חיפושו אחר המילים הנרדפות, אשר נעלמו מן השפה. הילד יציל את המילים הנרדפות אם יפתור שורה של חידות ויעמוד במשימות. שורשי העצים רומזים לשורשים של מילים).

זמן רב עמדנו עירומים ללא עלים,
כמושים, תשושים היינו, שורשינו נפולים.
ואז, כשהגעת, שוב התחלנו ללבלב,
ולכן תזכה ברמז, רק הקשב לנו היטב:

א) לפני שנים רבות צמחו בשפע,
עלֵי-מילים מאוד מיוחדים.
על כל עלה הייתה מילה נרדפת,
שרשראות היו וגם צמדים.

עלה עם "חן" ליד עלה עם "יופי",
ובסמוך – "חיבה" ו"אהבה"
עלה "מושלם" ליד עלה "בלי דופי",
שלווים צמחו ומלאי תקווה.

ב) אך יום אחד חלפה שמועה ביער –
הגיעה חבורה של נערים
קטפו עלים בלי חרטה וצער,
הציפורים שמעו אותם אומרים:

"לכל מילה כאן יש מילה נרדפת!
ומי צריך כל כך הרבה מילים?
נזרוק עלים שאין בהם כל חפץ!"
ללא רחם קטפו עלֵי מילים.

מאז איש לא ראה מילה נרדפת
הכול כל כך דומם וכה עצוב
הקשב עכשיו היטב – הנה הרמז:
"עליך רק למצוא דבר מה גנוב"...

(הילד, גיבור הסיפור מקבל רמז שעליו למצוא את ה"פתח הגנובה", כרמז שיעזור לו למצוא את אוצר המילים הנרדפות).


• מתוך ביקורת תיאטרון מאת נאוה לנצט-כרמל למחזה של עדנה מזי"א, "משחקים בחצר האחורית". הביקורת פורסמה בכתב העת "במה – רבעון לדרמה, גיליון 136.

..."המחזה "משחקים בחצר האחורית" המתאר אונס קבוצתי של נערה ואת משפטם של הנערים המואשמים בתקיפתה, נקרא בנשימה עצורה. אמצעים אמנותיים רבים סייעו ביד המחזאית לדלג מעל המכשלה העיקרית שהייתה צפוייה לה, תיעוד המשפט, שהתקיים בארץ בעקבות האונס בקיבוץ. המרכזיים שבאמצעים אלה הם: המתח המתעצם בהדרגה, חילופי הזמנים התכופים בין עבר להווה, הדיאלוגים האמינים והניגוד הקיצוני בין שני המקומות שבהם מתרחשת העלילה – מגרש המשחקים ובית המשפט. הדמויות, הזמן והמקום מתחלפים שוב ושוב בקצב מהיר, אך עם זאת התפאורה אינה משתנה, עובדה המוסיפה לתחושת האינטנסיביות במחזה זה, הכתוב במערכה אחת בלבד. לקהל שמור תפקיד חשוב ומרכזי – תפקיד השופט. שופט תרתי משמע – גם כנמצא בעמדת שיפוט במגרש המשחקים ובבית המשפט וצופה באירועים המתרחשים לנגד עיניו, וגם כיושב במקום שממנו בוקע קולו של השופט הבלתי נראה.
"משמעותם האמיתית של דברים רבים במחזה אינה כפי שהם נראים על פני השטח... גם הדמויות הראשיות במחזה מציגות כלי חוץ חזות השונה מאופיין האמיתי.
"חילופי התפקידים במחזה אינם נובעים מאילוץ של ריבוי דמויות, אלא משמעותם עמוקה ובעלת עוצמה. כפילות התפקידים של השחקנים, המגלמים את דמותם של הנערים ושל סנגוריהם, מעמידה את דְבורי (גיבורת המחזה) מול חבורה גדולה, מניפולטיבית ותוקפנית של גברים, פעם כנאנסת ופעם כנחקרת בבית המשפט. בבחירה זו יש אמירה דרמטית ותיאטרלית.
"זהו מחזה שהטראגיות שלו טמונה בהתפתחות עלילתו, הבלתי נמנעת והידועה מראש. בשמו – "משחקים בחצר האחורית" – טמון רמז לחצר האחורית של תודעתנו, תת ההכרה, אשר בה כמוסות תשוקותינו האפלות ביותר".